אמת לפתח את הנקודה שבלב, איך לתקן אותה כדי להגיע להשגה רוחנית. לזה אין מספיק רצון.
ברוחניות אין כפיה. בעצם הכל תלוי בשורש נשמתו של האדם ובנקודה שבלב. אם אכן הגיע זמן תיקונה, יתעורר האדם לחפש לעצמו מסגרת לימוד ולא ירגע עד שימצא. פה לא צריך לבדוק את הפוטנציאל האנושי של האדם, כי הצרכים האלה באים מבפנים. רצון אמיתי לגילוי ולהרגשת העולם העליון בפנימיותו, ימשוך אותו ללימוד נכון של הקבלה.



אדם לא יכול לעשות תנועה כלשהי בלי שיהיה לו טוב מזה. כדי שיעשה אותה הוא חייב לראות רווח. הרווח משמש לו כחומר דלק פנימי שמזיז אותו. הדלק הזה הוא הרווח המיידי, או הרווח העתידי, שהוא מרגיש שיקבל. אם אדם לא ירגיש שיש לו, או שיהיה לו איזה רווח, הוא יפסיק מיידית את פעולתו. זה קורה מכיוון שאי אפשר להתקיים בלי הרגשה של רווח.
הקבלה מלמדת את האדם איך לקבל. בשביל להשיג רוחניות אדם צריך להרחיב את הרצון לקבל שלו, לא להתרחק ממנו. להרחיב אותו לרצון לבלוע את הכל, את כל העולמות כולל העולם הזה, רק בצורה הנכונה. זו המטרה למענה נברא האדם. לא צריך להיות נזיר או סגפן ולהתרחק מהחיים האלה, אלא להפך – היהדות מחייבת את האדם להתחתן, להוליד ילדים, לעבוד ולחיות חיים מלאים, כי כל העולם בנוי בצורה מיוחדת שמכניסה אותנו באופן נכון ומדויק לתיקון.
אבל צריך ללמוד איך לקבל, איך להשתמש בכל הרצונות האלה בצורה נכונה, לא להגבילם. לא צריך לוותר על כלום, שום דבר לא נברא סתם והאדם לא צריך להתרחק מהחיים.
הקבלה מתנגדת באופן טוטאלי לכל סוג של כפיה. אין כפיה ברוחניות. אמנם בתחילת הלימוד עוד אין רגש רוחני, ולכן מתחילים ללמוד בעזרת השכל, אבל אנחנו אמורים לפתח את הלב על ידי השכל. כשהלב מתפתח מרגישים מה נכון ומה לא, ונמשכים באופן טבעי לפעולות ולהחלטות הנכונות.
דרך הקבלה מיוחדת בכך, שבזמן הלימוד היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך ההכרה הזו מעדיף רוחניות לעומת גשמיות. אז, ביחס להשגתו את הרוחניות, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים מסוימים, שהמשיכה שלו אליהם נעלמת. ממש כמו שמבוגר לא נמשך למשחקי ילדים.
אפשר להגיע לרוחניות על ידי «ספרים וסופרים», זאת אומרת על ידי:
1) לימוד בספר נכון שחיבר מקובל אמיתי. כל ספרי התורה הם ספרי קבלה שנכתבו על ידי מקובלים, ספרים שהם כתבו זה לזה, כדי להחליף דעות ולעזור אחד לשני. מי שעולה בהרגשותיו לרוחניות יכול לראות עד כמה הספרים האלה עוזרים לו להמשיך ללכת הלאה ולהתפתח. דומה הדבר למדריך לתייר בארץ זרה. בעזרת ספר ההדרכה הוא לומד להכיר אותה ולהסתדר בה.
אנחנו צריכים ספרים שמתאימים לנשמות שלנו. כלומר ספרים של מקובל ששייך לדור הזה או לכל היותר, לדור הקודם, כי בכל דור יורדות נשמות אחרות שדורשות הוראה אחרת.
2) מסגרת קבוצה נכונה, שלומדת לפי כתבים של מקובל אמיתי ובהדרכת רב.
הקבוצה נותנת את הכוח. לכל אחד ישנו רצון קטן מאד לגשמיות, ועוד יותר קטן לרוחניות. הדרך להגדיל את הרצון לרוחניות היא על ידי רצון משותף. מספר תלמידים בעלי רצון מעוררים אותו סוג של אור מקיף. למרות שהגוף הפיסי מבדיל בין האנשים אין לזה השפעה ברוחניות, כי ברמה הרוחנית הנקודה שבלב משותפת לכולם, ואז התוצאה שמשיגים יחדיו גדולה הרבה יותר.
כל המקובלים למדו בקבוצה. לרבי שמעון בר יוחאי היתה קבוצת תלמידים, וכך גם לאר"י. קבוצה הכרחית לשם התקדמות. זהו הכלי העיקרי, וכל אחד נמדד בתרומתו לקבוצה.
3) בהכוונת רב נכון, שלמד בעצמו בספרים ובהדרכת מקובל אמיתי. קבוצה לא מבטלת את הרב, אי אפשר בלי רב, כי הוא שנותן את הכיוון לקבוצה.
התלמיד נעזר בספרים בקבוצה וברב בכדי שלא לסטות מדרך הלימוד הנכונה. את העבודה הפנימית הוא מבצע עם עצמו, בפנימיותו, מבלי שאף אחד ידע על מיקומו או דרגתו הרוחנית. הספרים הקבוצה והרב רק עוזרים לו להתכוון למטרת הלימוד ולהגדיל את הרצון לרוחניות, במקום לסטות אל רצונות אחרים, או לדמיונות שווא.
המקובלים מתחילים להשיג את הרוחניות במנות קטנות, כך שככל שהם מרחיבים את הרצון, הם מקבלים בו יותר אור, יותר מודעות, יותר הרגשה רוחנית. יותר ויותר רצון מביא לעוד ועוד הבנה והשגה. בסופו של דבר כל אחד צריך להגיע לכלי שלו ולמלא אותו באור לפי נפחו. זהו גמר התיקון. אז האדם מגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה הוא יכול להגיע, לשורש נשמתו.



כל כתבי התורה: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וכו', נכתבו בשפות שונות על ידי מקובלים שהגיעו לעולמות רוחניים. המקובלים כתבו במשך הדורות ספרי קבלה רבים בשפות שונות בהתאם לתקופה: בשפת התנ"ך, בשפת האגדה, בשפת הדינים וההלכות ובשפת הקבלה. בסך הכל נוצרו ארבע שפות כדי להביא לנו ידיעה על המציאות הרוחנית.
אלו אינן ארבע דרכים שונות, אלא ארבעה סיפורים שמספרים על אותו נושא רק בצורה אחרת. הם מספרים רק על איך, באיזה אופן, לצאת לעולם הרוחני, ובאיזו צורה בנוי העולם הרוחני הזה. כל התורה נכתבה בכדי ללמד אותנו איך להוסיף להרגשת העולם הזה את הרגשת העולם הרוחני. כיצד להתקדם בו, לחקור אותו ולקבל את הידע הרוחני החיצוני הזה.
כותב על כך בעל הסולם בספרו «פרי חכם»: «פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ»ך, התלמוד, והאגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין."
השפה הנוחה ביותר לדור שלנו היא שפת הקבלה. זו שיטת תאור של מערכת העולמות הרוחניים, העליונים, ודרך ההשגה שלהם. זו שפה גלויה, שפה טכנית. ביתר השפות קל יותר לדמיין ציורים גשמיים במקום להתמקד בהשגה הרוחנית.
שפת הקבלה מרחיקה את הקורא מן המכשלה הזו עד כמה שאפשר. בכך היא עוזרת לו לשמור על «לא תעשה לך צלם ותמונה». כל הספרים האחרים של התורה, מדברים על אותו נושא שהקבלה מדברת עליו, רק בשפה אחרת.
אבל הדרך היא אחת, ישנה הוראה אחת שכתובה בארבע שפות. השפה הבטוחה ביותר, עבור הדור שלנו, בכדי שלא נטעה, היא שפת הקבלה. שפת הקבלה הנקיה הופיעה בפעם הראשונה על ידי האר"י הקדוש.
בדורות הקודמים השיגו המקובלים את אותה מטרה בעזרת השפות האחרות. כל הספרים הקודמים נכתבו בשפות אחרות, כי לנשמות הה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75